באין מולדת
בשיחת טלפון היום סיפרה לי אמא קצת על מחשבותיה אחרי הזומולדת ביום ראשון שעבר. נזכרה באיזה סרט שפעם השתתפה עם שושנה דמארי. וניצה אמרה לה ״תגידי לאודי שימצא״. יופי, עכשיו אני על תקן המוסד! אז זהו, אני לא!
בכל זאת, הסיפור היה ככה:
״הלכתי להסתפר בתל אביב וראה אותי במספרה המאפר מהפקת הסרט ״באין מולדת״. הוא ביקש ממני לבוא ולהביא חברה. שאלתי את חברתי אופירה ארז, לימים אופירה נבון אשת הנשיא, אם תרצה להצטרף אלי. היא הייתה יפה, זכתה במיס חן ישראל. אז הלכנו שתינו לסרט הזה. שושנה דמארי כל בזמן דחפה אותנו שלא נסתיר אותה. היא באמת הייתה קטנה…״
הסרט הישראלי הצבעוני הראשון (1956)
הסרט הראשון בישראל שצולם בצבע היה קרוב להיעלם לחלוטין. רק עותק בודד אחד נותר מ“באין מולדת“ בכיכובה של שושנה דמארי הצעירה. הזנחה של שנים הובילה לכך שעמד להיהרס ואיש לא היה יכול לצפות בו יותר. הליך טכנולוגי חדש ויקר אמור לשמר אותו ואפילו מחזיר לו את הצבע שדהה עם השנים. איך זה נראה אחרי?
באין מולדת הוא סרט דרמה ישראלי מ-1956 בבימויו של נורי חביב. זהו הסרט הישראלי הראשון שצולם בצבע והראשון שעוסק בעליית יהודי תימן לישראל. מסיבה זו, ומכיוון שהשתמש בשפה קולנועית שהושפעה מהקולנוע הערבי, נחשב הסרט לחתרני ופורץ דרך בקולנוע המקומי.
תקציר
לאחר התנכלויות ומעשי אלימות כלפיהם, קבוצת יהודים בתימן מחליטה לעלות לארץ ישראל במסע רגלי דרך המדבריות שבדרך.
תימן, 1926. נעמה היא בדרנית במועדוני לילה הנהנית מהערצת הגברים. בילדותה שמה היה נעמי, אלא שהמוסלמים חיסלו את הוריה ואותה חטפו. שתי פגישות מקריות – עם רועה צאן יהודי ועם ילד יהודי שהוריו נטבחו, גורמות לה להחליט לברוח מתימן. היא מצטרפת לשיירת יהודים שמנהיגה הוא שליח ציוני שהגיע מא“י. היהודים נתקלים בצרות רבות בדרכם במדבר, אך סוף המסע טוב ונעמה-נעמי (שושנה דמארי) שרה: „ובאו לציון ברינה, ושבו בנים לגבולם.“ ראשון הסרטים הישראלים שצולם בצבע, ואחד הראשונים שנוצרו במדינה.
הקשר היסטורי
נורי חביב הוא יליד עיראק, בגדד, בעקבות פוגרום נמלט לאיראן השכנה וב-1954 עלה חביב לישראל. יחד עם שלושה מאחיו הקים את אולפן ההסרטה „אולפני חביב“ בהרצליה.
חביב שהיה בעל ניסיון רב (הוא היה בעלים של אולפן בו יצר סרטי קולנוע כבר כשחי באיראן; בין השאר עבד עם ג’ורג‘ עובדיה) לא התקבל בזרועות פתוחות בתעשייה המקומית האשכנזית.
לאחר הקמת האולפן ניגש מיד להפקת הסרט „באין מולדת“, שהעבודה עליו הסתיימה ב-1956.
הסרט היה הראשון שהציג סיפור עלייה מארצות המזרח, והשתמש בשפה קולנועית מעורבת שהושפעה מהקולנוע הערבי, הרוסי והמערבי.
לימים אמר: „בכל הסרטים שראיתי אף אחד לא עשה סרט על עדות המזרח, על כמה הם סבלו, על הפוגרומים שהיו נגדם, על איך הם נלחמו וזרקו הכל כדי לבוא לישראל ועל כל הקשיים שהיו להם בדרך“. „נכון, גם היהודים באירופה סבלו, אבל אז אף אחד לא הזכיר מה עבר על היהודים המזרחים. הרי גם להם לקחו את הרכוש ואת הבתים, וגם מהם הרגו רבים. כשאני הייתי בן 12 היה בעיראק פוגרום גדול, הרגו הרבה יהודים, זרקו אותם בחפירה גדולה, בלי שמות ובלי כלום, ואף אחד לא עשה סרט על זה“.
בתכנית על סרטים של הטלויזיה החינוכית היה דיון על הסרט.
הסרט לא היה הצלחה מסחרית ובסוף נורי חביב סגר את האולפן שלו וירד לארה״ב.
עורי ציון
מילים: מן המקורות עפ“י ישעיהו נ“ב פס‘ א-ב.
לחן: משה וילנסקי
הלחנה: 1955
בליווי תזמורת קול ישראל בניצוח משה וילנסקי
השיר מופיע בסוף הסרט „באין מולדת“ (1956) וכן בסרט „דן וסעדיה“ שיצא באותה שנה (וייתכן שקדם ל“באין מולדת“ במספר חודשים).
שיר תימני עממי
השיר התפרסם במיוחד לאחר הקרנת סרטו של נורי חביב „באין מולדת“ (1956), שם שרה אותו כוכבת הסרט – שושנה דמארי.
כאן, שרה אותו הזמרת בביצוע מאוחר יותר, מ – 1963.
הלחן משותף גם לשיר „אודה לאלי“.