Aviva-Story

במוזיאון הפלמ“ח הנהדר בתל־אביב מתנוססת תמונתה של קשרית בשם אביבה קרמר. בחורה יפה עטויה בכאפיה, שפופרת מכשיר הקשר לאוזנה. אותה תמונה הופיעה ב־ 49 ‚ בכתבה שפרגנה לכוח הלחימה הנשי, תחת הכותרת „אנו הפלמ“ח“. אלא שהקשרית הנמרצת לא הייתה מעולם בפלמ“ח, היא כבר לא קרמר, ואפילו האביבה הפך לאחרונה לאביבא, מטעמי גימטרייה קטנה („שבע הוא מספר חזק ביהדות“).

הן היו ארבע חברות מפתח־תקווה שהגיעו באביב 48 ‚ לבסיס בתל־ליטוינסקי, הוא תל־השומר, והפכו מיד לקשריות. את הכרזת המדינה פספסה אביבא מרוב עייפות. „הייתי אחרי משמרת לילה ארוכה, וברחתי לישון“, היא מסבירה. „שמחנו מאוד בהקמת המדינה, אבל האמת, היינו שקועות ביומיום“. כשהגיע מועד השבעתן לצה“ל, הספינה אלטלנה עוד בערה מול חופי תל־אביב. „אמרנו שכל זמן שיש מלחמת אחים, אנחנו לא נשבעות“, מספרת אביבא. השמועה על החיילות הדעתניות התגלגלה למפקדה, והצעירות התבקשו לארוז אחר כבוד את חפציהן ולעלות לרכב צבאי, שלקח אותן לבסיס גולני בגליל העליון. בהמשך עברה החטיבה כולה לדרום, שם צילמו עיתונאים מזדמנים את הקשריות במהלך פעילות. כך נולדה תמונתה המיתולוגית של לוחמת הפלמ“ח שהייתה בכלל גולנצ’יקית. רבותיי, ההיסטוריה נכתבת. רק קצת אחרת, מתברר.

היא נולדה בתל־אביב לנתן קרמר – קצין בכיר במנדט הבריטי, יליד העיר העתיקה; ולרבקה לבית סיימון, שהגיעה ארצה מסקוטלנד ב־ 1919. משפחת סיימון ניסתה להתאקלם באדמות שקנתה בכרכור, אבל האווירה הכול־ערבית הקשתה על הבורגנים מאדינבורו. הם עברו לתל־אביב, שם שמעו על קצין יהודי מוכשר ששולט היטב בשלל שפות, בלי שיצא כלל מהארץ. שידוך לא רע לרבקה’לה. התפקידים המשתנים בשירות המנדט אילצו את המשפחה הצעירה לנדוד, ואביבה הקטנה נעקרה פעם אחר פעם ממוסדות חינוך.
„בין השאר גרנו בבתי הטמפלרים סמוך לנווה־צדק“, היא מספרת. „אבא הציע שאעבוד במשטרה כשהוא משגיח עליי“. מה זה משגיח? מסמן לה להעיף כל בחור שמתקרב. זה כמובן לא עזר לו, וכשהייתה בת 16 התפתח קשר בינה לבין אחד השוטרים. האב המוטרד שלח אותו עם השיירות לירושלים. כשחזר בריא ושלם, ניגש השוטר ללשכת הקצין, פתח עמו בדין ודברים, הוציא אקדח וירה. מה ששמעתם. „אבא נפגע בכתפו השמאלית“, מספרת אביבא. „כשאני שמעתי על זה – גמרנו“. השוטר חיזר אחריה עוד שנים, אבל הנערה הכואבת סירבה לשמוע. בבית האירוע לא הוזכר עוד מעולם.

חורף 48 ‚ היה קשה, הגשמים והשיטפונות יצרו בוץ שהגיע עד לברכיים. החיילת מגולני ביקשה העברה מעזה לירושלים, שם גרו הוריה באותה העת. בסופו של נדנוד היא הועברה לחטיבה 6 הירושלמית, וכך פגשה בתחילת 49 ‚ את דוד חָנון. הוא הגיע לבסיס בבגדים אזרחיים – נקודה לזכותו בעיני אביבא. גברים במדים כבר לא עשו עליה רושם. הוא גם נראה אדם הגון, ולא רק לה. „דוד היה שרמנטי מאוד ואינטליגנט, היו לו אינספור מחזרות שם“, אומרת המנצחת בהתרגשות. „הוא ממש חיזר אחריי, ובאמת התקשרנו. ב־ 10.10.50 התחתנו בבית הוריו“.

לזוג הוצעה דירה נטושה בקטמון, אבל אביבא סירבה לה בתוקף. „כל קטמון הייתה אז רחוב וחצי, הכרתי כל דייר ערבי שם; בפסח היינו מביאים להם מצות, ובאיסטר הם היו מביאים לנו ביצים צבעוניות. כולם ברחו ב־ 48 ‚. אבל אני לא לוקחת שום דבר של מישהו אחר“. אז הם עברו למאה־שערים, „למרתף בבניין שבו הבובע שלי גרה. ארבע שנים מאוד שמחות“. פעם אחת קראו לה „פריצע“ בגלל אורך השרוולים. היא הגיבה בהעפת סלים אל פני המגדפים, ומאז לא העירו לה יותר. לאביבא היה הכבוד המפוקפק להיות הפצועה הירושלמית הראשונה של מלחמת ששת הימים. „גרנו ברחוב חרל“פ. ביום שני בתשע בבוקר אני שומעת יריות“, היא נזכרת. „רצתי להחזיר את הילדים מבית ספר. הירדנים ירו ממנזר מאר־אליאס על כל ירושלים“. אחד הכדורים חדר לשוֹק הימנית שלה ויצא מהצד השני. „הגיע רכב ולקחו אותי מהר למד“א. מישהו שם צעק ‚פצועה ראשונה הגיעה!‘, וכולם רצו אליי עם אלונקה. דוד
היה מגויס שם כחובש. כשהוא ראה אותי, כולי דם – מיד התעלף. התחילו לצעוק: ‚להביא עוד אלונקה'“, היא צוחקת.

זמן קצר אחרי שהובאה להדסה עין־כרם, החלו להגיע לשם המוני פצועים. „מישהו אמר שכבשנו את בית־לחם“, היא מספרת. „חשבתי שיש לי הזיות. ואז אומרים שכבשנו את חברון, ורמאללה, ושכם. החלטתי שאני מפנה מקום ללוחמים. מישהו
לקח אותי הביתה. נכנסתי למקלט שישבו בו אבי, אחותי והתינוק שלה. הם הופתעו שאני בחיים“.

את הימים שלאחר המלחמה היא מתארת כאידיליה מוחמצת. „היינו נוסעים לבד לשכם ולרמאללה. הייתה ירידה מדהימה משכם לבקעת הירדן, הכול מעיינות. גן עדן. אם היו ממשיכים ככה…“, היא מנידה בראשה. „אני חושבת שגם הערבים נהנו. אנשים באו מתל־אביב לעשות קניות בעיר העתיקה, ירושלים הייתה גן עדן. לדאבוננו הגדול עדיין לא פתרנו את הבעיה של יצחק וישמעאל“.

″

אחרי שעברו דירה ועוד דירה, הציעה אביבא שיבנו ביתם בשפלה. היא אהבה את הלחות. כן, לחות. „אני יבשה כמו קרטון, זה טוב לי“, היא מסבירה, ואנחנו מכבדים את עמדתה השנויה במחלוקת אקלימית קשה. בסוף התפשרו על בית־זית. „אמרו לנו שיש משק ב־ 6,000 לירות. הסתכלנו אחד על השנייה – מאיפה נביא את הכסף?“. בסוף הביאו ובנו את הבית בעצמם. „דוד אמר: את תטפלי בעניינים אדמיניסטרטיביים,
אני אביא פועלים ואבנים גדולות“. אז היא דאגה לרישיונות והוא התחיל לחפור יסודות. אביבא פנתה לאדריכל שיסייע בתכנון, אבל האיש סירב בנימוס. „ירושלים הייתה בתנופת בנייה מדהימה אחרי המלחמה, הוא היה עמוס“. וכך יצא שאין פינה בבית שלא תכננו בעצמם. למעשה, אין פינה בבית, נקודה. „הבית כולו היה מעוגל. בית מקסים, הכול על קומה אחת – אין מדרגה אחת ולא פינה אחת. כל הילדים שלנו התחתנו בחצר, חתונות מדהימות“.

חמישה עשורים העבירו בבית־זית, בקהילה דתית קטנה בתוך יישוב חילוני־שמאלני. מִקווה לא אישרו לאביבא לבנות שם, וכדי להגיע לבית כנסת בשבת נדרש דוד לצעוד
עד קריית־משה. בשנים האחרונות שלהם ביישוב שימשה אביבא כרכזת ותיקים, וכשביקשה לארגן טיול לשומרון, אמרו לה: „לשטחים הכבושים?“. אביבא לא ויתרה. „אמרתי: ‚לאמריקה אתם נוסעים? לאירופה? זה לפחות שלנו‘. התביישו ובאו. מילאתי אוטובוס שלם, היה נהדר“, היא מתמוגגת.

שנים רבות היא תפעלה את משרדו של דוד, ושנאה כל רגע. ואז הגיעה הצעה ללמוד בווינגייט פעילות גופנית למבוגרים. כשהיא כבר בת חמישים, אביבא קפצה על ההזדמנות. לרוחק. מאז ועד לקורונה עבדה והתנדבה בתחום. עכשיו היא
נחה, אבל שוקלת להזמין חברות להתאמן אצלה בבית. לצאת היא כבר לא יוצאת, פוחדת ליפול. „אתם רואים איך אני הולכת“, היא אומרת ומצביע על הקרסוליים. „נו, כל הגוף שלנו עומד על איזה עשרים סנטימטר“.

אנחנו יושבים סביב שולחן העבודה שלה. כאן היא סורגת ותופרת. הצפירות מחרישות האוזניים וקולות הקידוח שעולים מרחוב הרב צבי יהודה, לא מפריעים לה. מה הביא אותה לקריית־משה? הבית העגול כבר היה גדול מדי וריק מדי. היא בדקה דיור מוגן, אבל אז החליקה שם במקלחת ושברה את הירך. „הקב“ה אמר לי: לא כדאי לך. אז באנו לירושלים. אני מדברת הרבה עם הקב“ה“.

שבע שנים היא כאן, מאז שהאלצהיימר של דוד החמיר. „זו קללה לכל המשפחה. חבל שהמוח פועל ככה. היה כל כך חכם, יכולתי לדבר איתו, להתייעץ איתו“, היא נושמת עמוק. לפני שנה וחצי הוא נפטר. את סלון הבית עדיין חוצה חוט שהחזיק בימות השבעה מחיצת סדינים, לחלק את החדר בין גברים ונשים. היא ביקשה מהילדים להשאיר את החוט שם: „עוד יזדקקו לזה“, היא מחייכת.

בינתיים היא נהנית מהחיים. מתמוגגת מהשכנים, עושה מה שטוב לה, משוחררת מעבודה ומבישולים. מה זה עושה לה, כשהיא רואה את ירושלים צומחת משני רחובות בקטמון וכמה שכונות קטנות, לצפיפות העירונית הקולנית של היום? נחת. „אנשים עושים עלייה לארץ, עלייה לתל־אביב ומתל־אביב לירושלים, ומירושלים להר המוריה. משם רק יורדים. הגענו לזמנים האלו, ככה
התחלת המשיח. ברוך השם“.